• Zero tolerance mode in effect!

Война 1973 г., Египетский фронт

"Дорогой Ленид Ильич!" - письмо Андропова Брежневу во время войны Судного дня, с непонтной датой 29 октября в конце

Деньги на публикацию дает "фонд Леонида Блаватника". От одного Леонида-мерзавца до другого, вот краткая история России :)

https://digitalarchive.wilsoncenter.org/assets/media_files/000/024/727/24727.pdf
 
На флибусте появился перевод
Форсирование Суэцкого канала
Генерал-лейтенант Саад эль-Шазли
Бывший начальник египетского генштаба войне судного дня.


Я люблю такие вещи - чужой взгляд. Особенно занятно читать проигравших. Немцев, арабов.

Вот и сейчас сообщает нечто любопытное. Из него сделали козла отпущения за победу 73г (кто не верит спросите арабов кто выиграл) и он очень не любит Садата. Поэтому не стесняется регулярно рассказать про его никчемность и глупость.

Мы не могли бы вести войну без помощи СССР. И дальше очень много на эту тему. Техника и оружие поставлялись за четверть цены от аналогичной западной. Остаток должны были отдавать не валютой, а товарами с рассрочкой в 10-12 лет. Если подумать, 56-67-73. Они не могли отдать при всем желании, а взамен утерянной моментально получали новую на тех же условиях. Какая там четверть, ерунду какую то отдали.

При этом Египет тратил на армию 21% ВНП.
Еще интереснее. Он одно время занимал пост начальника штаба при всеарабсой лиге или как она там правильно называется. Оказывается там имеется и военная составляющая. Так очень недоволен поведением арабов. называет государства граничащие с Израилем фронтовыми и требует чтоб и остальные впряглись. Поскольку обязаны. Ну для начала дайте денег. 1/8 военных затрат Египта за счет других стран.

Не знаю что он хотел сказать, но ИМХО без СССР или хотя бы продающего оружие, было б на БВ на три войны меньше, как минимум. Если считать Арафата, то больше.

И тут он начинает жаловаться. Ему все время мало. 20 миллионный Египет не может мобилизовать достаточное количество новобранцев. ЕМНИП в Израиле и 4 не было. Но все равно мало. Танков мало (в другой главе с гордостью - у нас больше чем во Франции и Англии). Самолетов много. Но мало летчиков. У израильтянина налет 2 тыщ часов, у на 1. Когда начали усиленно тренировать возросла аварийность и пришлось запретить. Но летчиков мало. Потому пусть дают другие арабы. Вот зачем приобретать самолеты, если на них нет летчиков? А чё не взять, раз дают бесплатно. Кстати поминает корейцев, приславших летчиков.

Про историю с выпиныванием советских советников делится странно. То есть якобы не знает конкретной причины, а что Садат говорил сплошное вранье. Но хоть на американцев не показывает. И СССР не обиделся, практически сразу соглашаясь еще оружия подкинуть.

Рассказывает, что изначально требовал сводки для публики с чистой правдой. Правда про нападение израильтян вранье, но это оправдано. Они тоже врут. Но его не послушались и все вранье. Сразу после этого сообщает про тысячи убитых израильтян в первый день. Ну буквально тысячи.

Насчет вечной песни про то что Садат хотел договориться с США и поэтому после форсирования канала дальше не пошел. Ни один и планов не предусматривал наступления, хотя идея рассматривалась. Выход из под зонтика ПВО был слишком опасен. Но Садат и его приятели настаивали. Он не виноват и все сделал правильно. Вся вина за поражение на других.

Ну и на закуску. Когда Шарон шел на юг уже по западной стороне канала ему навстречу выступил некий герой с пехотной ротой и 7 танками Т-34. У израильтян не хватило смелости честно сражаться и они вызвали самолеты. Начальник Генштаба пишет на полном серьезе. Не ясно почему ему не хватило смелости отправить войска в наступление с дубинками.

Осталось не ясным пара вопросов. Я таких подробностей не помню. Злые израильтяне отказывались окруженным пропустить продукты и одеяла, когда похолодало. Вот времена были! Можно было врагов не кормить и электричество не поводить, чтоб они телик смотрели. Но главное, разобрали нефтеперерабатывающий завод, удобрений и увезли. А также засыпали какой то боковой канал. Причем очень возмущается. Какое они имели право забирать трофеи. Кто то в курсе, зачем канал засыпали?






 
Мне одному кажется, что это очередная "сколенвставательная" легенда египетского агитпропа?
Каирская газета "Аль-Ахрам" публикует статью, посвященную годовщине начала Войны Судного дня 1973 года. Она рассказывает о египетском агенте, внедренном в Израиль под видом нового репатрианта. Амр Мустафа, получивший имя Моше Рафи и позывной "1001", накануне атаки смог проникнуть в Синай и передать египтянам множество ценной информации о базах ЦАХАЛа. Несмотря на приказ выйти из зоны боев, он продолжал передавать разведданные – и погиб, выполняя задание.
http://newsru.co.il/press/06oct2019/arab.html
 
שני פאנטומים, עשרות מיגים: קרב האוויר שפתח את מלחמת יום כיפור

מתקפת הפתע של מצרים בדרום סיני תפסה את צה"ל בהפתעה קטלנית. ואולם, מי שהיה מופתע בסוף יום הקרב הראשון היה האויב: שני טייסים בלתי מנוסים הצליחו להדוף 28 מיגים ולחסל שבעה מהם; איך הצליחו גם לשרוד וגם לנצח - ואילו אלמנטים טקטיים עמדו לרשותם?

14:1812.10.19​

שלום, כאן הקברניט; מלחמת יום הכיפורים היתה אחד המבחנים הקשים ביותר לצה"ל, וללא ספק הקשה ביותר לחיל האוויר. היום אספר לכם על הרגע הראשון שלו: קרב האוויר שהשתולל מעל דרום סיני ופתח את המלחמה.

על הנייר, לא היה לצה"ל שום סיכוי לנצח; מצרים היתה אמורה למחוק את כוחותינו ולשעוט צפונה, אולי עד אילת. רק שני מטוסי כוננות עמדו מול סופת האש בבוקר השישי באוקטובר, והצוותים שלהם לא דמיינו מה יגיש הגורל לארוחת צהריים.

בבסיס אופיר שבסמוך לשארם א-שייח, השפיץ הדרומי של חצי האי, אפשר היה להרגיש את המתח באוויר: היו דיווחים על צפי ליום קרב בגבול סוריה, כלומר חילופי אש נקודתיים. ואולם, יום לפני פתיחת המלחמה הגיע לבסיס אופיר אל"מ יעקב נבו ז"ל - מגדולי הטייסים של החיל - והודיע שזה לא יהיה משהו שיוגבל לצפון; מלחמה תפרוץ אוטוטו גם בסיני, כנראה בפלישת קומנדו במסוקים.

לבסיס אופיר לא היה הציוד המתאים להתמודדות עם איום שכזה: שהו בו שני מטוסי פאנטום בכוננות יירוט; באופן שוטף, נועדו לאבטח מטוסים של אל על שטסים לכיוון אפריקה מעל שארם א-שייח. היה חשש לפגיעה הם בעקבות תקרית בה חדר מטוס נוסעים לובי לשטח סיני והופל באש צה"ל. כמו כן, טסו בפטרולים מעל לים סוף כדי להרתיע מטוסי ביון.

כ-20 ק"מ דרומה מבסיס אופיר, על הר צפרא, ישבה יחידת בקרה אווירית 528. היחידה הפעילה מערך מכ"מים בעלי טווח של כ-300 ק"מ לגילוי התקרבות חשודה לגבול, במטרה להכווין מטוסי קרב אל כל אויב. בגזרת הבסיס פעלה גם סוללת טילי נ"מ מדגם הוק, טילים מונחי מכ"מ שמסוגלים לחסל פולשים מעופפים מטווח של 45 ק"מ. וזו היתה בעצם רצועת האבטחה הדרומית ביותר של ישראל, רצועה שמצרים תכננה להפתיע בשליחת כלי טיס מתחת לגובה המכ"מ, ואז לקרוע לגזרים.

צוותי הפאנטומים בבסיס אופיר עשו תורנויות, ודווקא ביום הכיפורים 1973 ישבו בו שני טייסים ושני נווטים מטייסת 107. ארבעתם היו חסרי ניסיון, ואיש מהם לא הוסמך כמוביל מבנה. המוביל הוא מפקד הכוח באוויר; הוא שקורא את תמונת הקרב בזמן אמת, הוא שמקצה מטרות למטוסי המבנה, קובע אם לבטל משימה ולשוב לבסיס, אילו סיכונים לקחת, ועל כן קריטי שיהיה מנוסה ומלומד.

יפתח ספקטור - עוד טייס אגדי בחיל ומפקד טייסת 107 - התקשר ודיבר עם הטייס סרן אמיר נחומי על הבוקר; כשהבין שאין בבסיס אף מוביל, הסמיך אותו טלפונית. לנחומי היה ניסיון קרבי עשיר, פשוט לא על מטוסים; הוא הודח מקורס טיס וגדל בסיירת של חיל השריון, לחם במלחמת ששת הימים, ורק לאחריה ניגש שוב לקורס וקיבל את הכנפיים שלו. את רוב ניסיונו באוויר צבר כמדריך טיסה.

לקראת הצהרים כינס נבו את קציני הבסיס לתדריך בעמדת ההזנקה של המטוסים, כדי שיישארו בכוננות. דבריו נקטעו ביללות צופרים: כוח מטוסי אויב התגלה, וכוח גדול. זוג, רביעיה, שמיניה, שתי שמיניות, עוד ועוד - עשרים ושמונה מיגים מצריים הופיעו על מסכי יב"א 528, מטווח של כ-90 ק"מ. כשטסים נמוך כדי להקשות על זיהוי, ובשיא המהירות האפשרית, זה אומר שהאויב יהיה מעל לבסיס תוך שש דקות, פלוס-מינוס.

מערך הבקרה ניסה לתקשר עם בסיסי צה"ל בעורף, אך ללא הועיל; לא היה אישור להמריא למרות שהאויב הלך וסגר על הבסיס; כששאל נחומי את הבקרה האווירית היכן נמצא האויב, נאמר לו שהטווח כבר עומד על כשלושים ק"מ, אך שאין אישור מהעורף להמריא. נחומי והנווט שלו, יוסף יבין, הבינו שהבסיס עומד להפוך לבור מעשן במדבר; שני הפאנטומים המריאו בשיא המהירות, ללא פקודה.

המיגים כבר היו ממש עליהם: פצצות פגעו במסלול רגעים לאחר שהמריאו מטוסינו. מבני המיגים החלו להתפצל: כוח אחד עמד להמשיך לשטוף את אזור בסיס אופיר, וכוח שני - את אזור החוף, בו בסיס של חיל הים ומערכים לוגיסטיים.

בהחלטה מיידית, פיצל נחומי את הכוח: הפאנטום שלו יישאר להגן על הבסיס וסביבותיו, ואילו המטוס השני - בו הטייס דניאל שאקי והנווט דוד רגב - יטוס מערבה, להגן על מתקני החוף. באותו אזור שכנה גם העיר אופירה; המצרים אמנם לא תכננו להפציץ אותה, אך טייסינו לא ידעו זאת. והפאנטום המערבי טס כחץ מקשת, להגן על חיי האזרחים.

הפיצול הזה נשמע כמו החלטה משוגעת: לפי תורת הלחימה הישראלית, מטוסי קרב הם מערכת נשק שאמורה לתפקיד בקבוצה, כשהיחידה הלוחמת היא זוג. אחד עט על מטוס אויב ואחד שומר לו על הזנב, אחד עם העיניים בכוונת ואחד עם העיניים במכ"מ, אחד מבריח את הטרף לציפורני השני. הצבת פאנטום בודד מול כעשרה יריבים היא כמעט משימה בלתי אפשרית, אך לא היתה ברירה.

מיד הוטלו שני המטוסים לקרב הדוק - כל אחד בגזרתו - שבוצע בגובה נמוך ביותר; קשה לצלול כדי להוסיף מהירות, קשה לבצע תמרונים מורכבים בלי להישתל בחול. הצוותים נדרשו לטוס בצורה אגרסיבית במיוחד: במקום תמרונים זהירים וירי ממרחקי בטיחות, לעוט על האויב; שמע ישראל, קדימה הסתער.

כשזיהה נחומי רביעיית מיגים נכנסת לתקיפה, צלל אליה; הטייסים המצרים נבהלו והתפזרו, והפאנטום חג והתיישב על אחד מהם אך היה קרוב מדי; נחומי סגר מצערת כדי להתרחק קצת - ושם לו טיל בזנב. בהמשך, עט על רביעייה נוספת ושוב מצא עצמו קרוב מדי למיג 17, והפעם חורר אותו בתותח הוולקן.

הצוות המשיך להפחיד את המצרים שוב ושוב, ולשתול בהם טילים. בשלב מסוים חל כשל באחד משני המנועים שלו, והוא המשיך להילחם כשהוא טס על מנוע בודד. בינתיים, הפליאו גם שאקי ורגב מכותיהם במיגים בגזרת החוף והקרבות שלהם בוצעו ממש בגובה אפס; שלוש פעמים אף נגע מטוסם במימי ים סוף.

לאחר שש דקות - נצח וחצי במונחי קרב אוויר - הגיעה התגבורת: רביעיית מטוסי מיראז' של חיל האוויר. הבעייה: היא הגיעה כל הדרך מפנים הארץ, כשהכלים טסים במבער אחורי מלא, כך שהיו על טיפות הדלק האחרונות. בהמשך הגיע עוד זוג פאנטומים - אך האויב כבר נהדף.

בסוף הקרב, הפילו שני הפאנטומים שישה מטוסי מיג 17 ומטוס מיג 21 בודד. מסלולי בסיס אופיר נפגעו, וסוללת ההוק הסמוכה הושמדה. מספר הנפגעים היה מינימלי, ולא נהרגו כלל אזרחים. המתקפה המצרית התחדשה רק בערב, בו גבתה מחיר דמים יקר כשטיל שיוט פגע בקרונות הבקרה האווירית - אך מכת המחץ שתכנן חיל האוויר המצרי לא השביתה את בסיס אופיר. למעשה, עד הערב תוקנו מסלוליו. איך, איך הצליחו שני צוותים צעירים להדוף כל כך הרבה אויבים ולחזור הביתה בשלום?

הסיבה הראשונה היא הפער הטכני: הפאנטום כבד בהרבה מהמיגים, אך גם חזק בהרבה ובעל שני מנועים, מה שאיפשר לטייסנו לפתוח מרחק על רודפים, ולצאת מטווח טילים ותותחים בעת הצורך. בנוסף, יש לפאנטום שני אנשי צוות - כלומר, עוד זוג עיניים שסורק את השמיים ומחפש סיכונים והזדמנויות. היתרונות הללו נבעו מתפיסת העיצוב שלו: ארה"ב תככנה את המטוס ככזה שיהיה מסוגל להרקיע במהירות וליירט מפציצי אויב בגובה רב.

הסיבה השנייה היא פער טקטי; טייסי חיל האוויר המצרי, כמו יתר טייסי חילות האוויר הערביים של הימים ההם, קיבלו מעט מאוד חופש פעולה בקבלת החלטות - ועבדו רק לפי דברים שהתאמנו עליהם. תרחיש בו נתקלים במטוס בודד הוא עניין חשוד. המצרים ידעו היטב שהישראלים תחמנים להדהים, ושולפים ארנבי-מוות מהכובע כל הזמן. כשידוע שקרבות אוויר מתבצעים בין זוגות ורביעיות, מטוס בודד נראה כמו מלכודת, כאילו עוד רגע יצוץ עוד אחד ויחסל אותך. ולכן, נאלצו המצרים לטוס באופן שמרני, ואלמנט ההפתעה שיחק לידי כוחותינו.

הסיבה השלישית היא פער באיכות הציוד; טילי ה-K13 של חיל האוויר המצרי היו בלתי אמינים, ובעלי ביצועים ירודים. בטווחים מסוימים, שיגור לעבר פאנטום היה אכזבה מובטחת; הצוות הישראלי יכול היה לנסוק בחדות, וה-K13 היה מטפס קצת ואז נכנע לכוח המשיכה ונופל כמו בידון. לעומתם, טילי חיל האוויר הישראלי היו אמינים יותר.

הסיבה הרביעית היא אופרטיבית: ארעה טעות מצרית בבחירה במיג 17 לביצוע התקיפות. זה לא מטוס תקיפה ואינו יעיל בביצוע המשימות שנתנו לו; הראות ממנו די טובה קדימה ולמעלה - תפיסת עיצוב של מטוס יירוט שנולד לצוד מפציצים. קדימה ולמטה לא רואים טוב, כך שטייסי המיגים נאלצו להיכנס ליעף הפצצה מגובה שיאפשר זיהוי מדויק של יעדי הפגיעה.

כשהגביהו והתמקדו במטרות הקרקע, היו חשופים התוקפים לאש כוחותינו. כל יעף כזה ששובש הצריך מהמצרים לחוג סביב ולנסות שוב, מה שלא תמיד התאפשר מבחינת דלק זמין ותחת איום של פאנטום ישראלי על הזנב.

הסיבה החמישית היא שהכל מבולגן יותר בגובה נמוך; קרב אוויר הוא בעצם אוסף משוואות של שמירה וניצול אנרגיה, ואחת הפרקטיקות המרכזיות בו היא סוגיית הגובה. למשל, צלילה תוסיף לך מהירות, אבל אויב שנמצא מעליך יוכל לשלוח אליך טיל מטווח גדול יותר, משום שכוח הכבידה יעזור לתנועתו. ולפעמים, עדיף בכלל לטוס לאט יותר כדי שהיריב שיורה עליך מאחור יחלוף על פניך ויתיישב לך בכוונת. בגובה נמוך יש פחות אפשרויות.

ומה לגבי הנחיתה? איך הצליחו הפאנטומים לנחות על מסלול שצולק במכתשי פצצות? ובכן, נחומי סיפר בעבר שהצליח הודות לטכניקה שמשמשת את חיל הים האמריקאי, שמנחית פאנטומים על נושאות המטוסים שלו כדרך קבע; גישה לנחיתה בזווית בה מכה המטוס בעוצמה במסלול וכך מאבד הרבה ממהירותו; לפאנטום כני נסע חזקים וגלגלים מתאימים לנחיתה שכזו שהיא קצרה משמעותית מריצת נחיתה רגילה. נחומי ושאקי פשוט נחתו על החלק של המסלול שלא פוצץ.

אבל הסיבה האחרונה היא זו שניצחה את הקרב: הטייסים שלנו היו מספיק אמיצים, בעלי יוזמה, יצירתיים ותוקפניים כדי להמם את האויב ולהביס אותו. על הביצוע הזה, וכן על הישגים נוספים בהמשך המלחמה, קיבלו הצוותים את עיטור המופת.

אי אפשר להפריז בעוז רוחו של חייל שמגן על הבית, וכשמכניסים לתמונה גם ציוד איכותי והכשרה איכותית, מקבלים חומת מגן שקשה לפצח. כולי תקווה שכל אויבי ישראל יזכרו את זה, אם אי פעם יעלו שוב מחשבות על פלישה. טיסה נעימה!
https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3771740,00.html

7L.jpg


Поселение Офира
YE2221570L.jpg


Капитан Амир Нахуми
14L.jpg


Египетский Миг 17
2L.jpg

10L.jpg

6L.jpg

8L.jpg

11L.jpg


Фантом за Мигом
9L.jpg


Хвост Мига на входе в Офиру
9L.jpg

13L.jpg
 
Последнее редактирование:
Назад
Сверху Снизу