"כשהתקרבנו לנקודה שבה היינו צריכים להתמקם עברתי קדימה", משחזר שרון, "בשלב הבא איתן (בלחסן, מפקד הסיירת

ולירז (טיטו, קצין ההנדסה

עברו אותנו כשהם יורדים לבדוק מקום שבו היינו אמורים להתמקם. לוח הזמנים נעשה לחוץ. אני הייתי בשיא השלוחה, הם במדרון, בקושי 10 מטר ממני. הייתי היחידי בקשר עין איתם, השעה היתה אחת וחצי בלילה, פתאום מימין לשמאל בא צרור אדיר, ראיתי את ההבהק, אני זוכר שאני ממלמל לעצמי 'אוי ואבוי, רק לא זה'. משני מטר תקעו אותם, ברור היה לי שהם מתים".
"מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע", משחזר שרון את שהתרחש עם הישמע הצרור הראשון. "דוד גרנית ששכב מאחורי קם מהמחסה, צעק 'איתן איתן' וזינק לתוך הנקיק ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז התחיל לקרוא לי, 'עופר בוא למטה', אבל אני לא העזתי לרדת. התרוצצו לי בראש מחשבות. ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית".
"'אני מנהל אש מפה', עניתי לדוד והוא אמר לי 'בסדר'. ניסיתי לשכנע את עצמי שגם מלמעלה אפשר לעשות דברים חשובים, שיש דרכים אחרות לנטרל את המחבלים, אבל בעובדה לא קמתי". בעוד שרון תקוע במקומו מיהר נווט הכוח, סמ"ר מיכאל ברוכי, שהיה ממש לצידו, להיכנס לנקיק ולחבור לגרנית שבינתיים החל לזרוק רימונים ולירות לכיוונם המשוער של אנשי החיזבאללה. שרון: "תוך כדי זה שאני מנהל אש הגיעו אלי כוחות שהיו מאחור ושאלו אותי איפה מתנהל כל העסק. הצבעתי לכיוון ושלחתי אותם למקום שאני עצמי לא העזתי ללכת אליו. הם ירדו ואני לא זזתי. כשראיתי אותם מהגב התחילו לאכול אותי יסורי מצפון. הרגשתי שאם עוד רגע אני נשאר מאחור, לעולם לא אצליח לחיות עם זה".
"בסוף קמתי וגלשתי פנימה בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים, זה היה תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת - השיטה שלהם היתה קודם רימון, אחר כך צרור, כשבין זה לזה אנחנו מתכופפים. התעופפו בינינו רימונים, כל זה מתרחש בטווח של מטרים, בחושך בין הבולדרים והצמחיה הסבוכה".
אלה מסתבר היו הדקות הטובות של שרון. סגן גרנית, באותן דקות, עוד לא נפגע. גרנית כרע עם עוד שלושה לוחמים - ישי רשף, ליאור אופיר וירון רוזנטל, על מדרגת סלע ויחד איתם המטיר אש לעבר מיקומה המשוער של החוליה בתחתית מצוק תלול שאין גישה אליו. שרון באותה עת היה מעט מעליהם. תוך כדי ירי חטף "הנגב" שלו קליע במנגנון והמקלע הושבת. שרון ניסה לשווא לתפעל את המעצור ולא הצליח. "עכשיו כל מה שעניין אותי זה רק להוציא את הגופות".
הוא העמיס את לירז טיטו על גבו ופינה אותו למעלה, כשחזר מצא את גרנית מוטל על הקרקע הקפואה כשהוא חסר נשימה. שרון ניער אותו, "דוד תתעורר", קרא אליו נואשות. כשסחב אותו במעלה המדרון על הגב, שמע לפתע חרחור, או שנדמה היה לו ששמע. הוא התעודד, חשב שדוד חי, אבל הרופא שבדק את האישונים שלו למעלה פסק שהוא מת. 12 דקות נמשך כל הקרב. שרון: "כדי לשאת עלי את דוד הייתי חייב שמישהו יעזור לי, אבל אף אחד לא ניגש. הסתכלתי למעלה וראיתי את כל האנשים עומדים עם מכשירי תצפית ומנסים לאתר את המחבלים שברחו. היו צעקות 'תירה ימינה, תירה שמאלה', ניסו גם להוריד עליהם מסוקי קרב. ניגשתי לירון רוזנטל ותוך כדי שהוא מפעיל את הנשק לכיון הבורחים צעקתי לו 'מה אכפת לך שיברחו, בוא תעזור לי להוציא את דוד'. באותו זמן חשבתי שעוד אפשר להציל אותו, לא תפסתי שהוא כבר מת". 'קודם נלחמים עם מחבלים ורק אחר כך מפנים פצועים', צעק לו מיכאל ברוכי ששכב שם פצוע. עופר שרון פונה מהשטח במסוק האחרון וחזר לארץ אדם אחר. "לא יכולתי לקבל איך במדינה ממשיכים להתעסק בזוטות כשבלבנון בחורים צעירים נהרגים ככה סתם. מכאן והלאה כל הרוג נוסף זיעזע אותי. בשבילי זה הפך להיות עניין גורלי".